האהבה הראשונה שלי – הצד שלה

שבת בבוקר יום יפה, אמא שותה המון קפה, אבא קורא המון עיתון….אני מתבוננת מהצד על הצוציקית, היא משחקת עם עצמה, רצה מצד לצד ומזמזמת שירים מהגן…אני מנסה לזהות איזה שיר חדש היא למדה הפעם? שיר של פורים? שיר על חיות? אני מקשיבה בשקט ופתאום נופל לי האסימון "או, הירוק עולה…הירוק עולה, הירוק עולה, הירוק עולה…מכבי חיפה ! ".

כולי המומה מהשיר החדש שהצוציקית בת השנתיים שרה…אכן מדובר על הצלחה מסחררת של הבלאגניסט להחדיר לה את אהבתו לקבוצה. מאז שנולדה (ואפילו כבר לפני כן) הוא טען שילדיו יאהבו את מכבי חיפה כמו שהוא אוהב. אני אישית ממש לא מתעניינת בספורט, בטח שלא בכדורגל. אם נודה באמת, יש לי אפילו סוג של סלידה קלה מכדורגל במיוחד, מכיוון שבארץ מדובר על ספורט שלרוב כרוך בקללות, דחיפות בתורים לאצטדיון, זריקת גרעינים על הרצפה ולסיום לפעמים, בואו נודה באמת, גם אלימות. אני לא מצליחה להבין מדוע משחק כדורגל צריך להיות כ"כ אלים (מילולי/פיזי), לכן בכל פעם שהבלאגניסט הולך למשחק כולי חששות מהאופן שבו המשחק יגמר והאם יחזור הביתה כפי שיצא ממנו…
עכשיו דמיינו לעצמכם, שהבלאגניסט כל הזמן טוען כי כשהילדים יגדלו הם ילכו איתו לראות משחקים, הוא קורא לזה זמן איכות…אני קוראת לזה זמן @#*X.

בנים, בנות ומה שביניהם –

מאז שהכרנו אי שם בגיל העשרה, ידעתי שיש לבלאגניסט שריטה, טוב אולי לא שריטה יותר נכון חתך עמוק, או בקע סורי-אפריקני בנוגע למכבי חיפה. הבחור חי את הקבוצה הזאת בכל מקום כל הזמן!!! כשהתחלנו לצאת חשבתי לעצמי שזה כמו כל בחור טיפוסי, יעבור מתישהו, מתבגרים עם הזמן…אבל אצלו זה לא קרה. בפועל זה רק נהיה עמוק יותר (אם יש בכלל אופציה כזאת).

זה נראה לכם נורמלי???

זה נראה לכם נורמלי???

אפשר לומר שזה משפיע על כל דיירי הבית…מה זה אומר בדיוק? אז ככה: נאלצתי "לוותר" על כל הבגדים הצהובים שהיו לי בארון (למען האמת, לא היו לי בגדים צהובים כלל, כך שזאת הייתה הקרבה לגיטימית מצידי), ללמוד בעל פה את השירים של הקבוצה, להסכים לכך שכרית נוי על הספה תהיה של מכבי חיפה ואפילו הכירבולית במיטה שלנו! אבל האמת שזה התחיל להיות יותר ויותר קשה כשהצוציקית נוספה למשפחה… הבלאגניסט רוצה לשמור על "כללי המשחק" גם עבורה, כך שאת הצבע הצהוב היא פוגשת כמעט רק בתירס…מבחינתו שלא יהיו לה צעצועים בצהוב, בגדים צהובים ושתצבע את השמש בירוק…

והוא אפילו קנה לה דובי לכבוד הלידה

והוא אפילו קנה לה דובי לכבוד הלידה

עם כל הכבוד לקבוצה, אני מסרבת בתוקף שהבת שלי תמנע מדברים צהובים במהלך חייה, אין בזה שום הגיון אלא קיצוניות מוגזמת באהדתו לקבוצה! אהדה לקבוצה מסוימת לא קשורה לצבעים של הבגדים, אלא אמורה להתבטא בהנאה לראות משחקים של הקבוצה בלבד! כל השאר זה סתם קיצוניות יתר (וקיצוניות זה תמיד לא טוב לאף אחד מהצדדים). זה מגיע למצבים שמבחינת הבלאגניסט צריך לצבוע את המשחקים שיש בהם חלקים צהובים בצבע הירוק, כמובן שאין מה לדבר על שמלה צהובה עם פרחים או חלילה כובע צהוב של בובספוג. מבחינתי, הילדים צריכים להישאר מחוץ למעגל האהדה למכבי חיפה ובמידה ויתעניינו בזה בהמשך בגיל ההתבגרות, אז זה כבר יותר מקובל. אך לפני כן, אין בזה שום הגיון! הצוציקית לא אמורה לזמזם את שירי הקבוצה בגן שעשועים ובטח שלא לזהות את סמל הקבוצה מרחוק…

מבט לעתיד –

אני יכולה להבין את הסלידה שיש לבלאגניסט מהצבע הצהוב ספציפית (מוזמנים ללחוץ כאן ולקרוא מדוע הוא כל כך סולד מהצבע הזה) ודווקא בגלל סיפור העבר שלו אני חוששת ממה שעלולים לחוות ילדינו בעתיד. למען האמת, זו הסיבה המרכזית לכך שאני מקווה כי ילדיי לא יאהדו שום קבוצה בכדורגל, כך אדע כי הם בטוחים ושלמים ולא חווים אלימות רק בגלל האהדה למכבי חיפה או לכל קבוצה אחרת! לצערנו, החברה של היום הוציאה את הספורטיביות וההנאה מהספורט. אנחנו נתקלים בהרבה מקרים של ונדליזם ואלימות במהלך משחקי ספורט, בדגש על משחקי כדורגל וזה מאוד מעציב אותי…אינני מצליחה להבין למה להציק לילד אחר רק בגלל שהוא אוהד קבוצה אחרת? או חלילה להרביץ לילד רק בגלל שהקבוצה שהוא אוהד ניצחה במשחק??? לאן התרבותיות שלנו נעלמה?

אז מה עושים כמבט לעתיד?
לדעתי השינוי באלימות במשחקי הכדורגל צריך להיות בשני מרכזים במקביל: הראשון והעיקרי – שאנחנו כחברה תרבותית, הורים לילדים קטנים ואנשים משכילים נדע לקבל את האחר ולכבד אותו כפי שהיינו רוצים שינהגו בנו (ואהבת לרעך כמוך…נשמע לכם מוכר מאיפשהו?). מצד שני שארגון הכדורגל בישראל יקבע חוקים והגבלת שירחיקו את האלימות מהמגרשים ויחזירו לספורט את המקום הראוי לו – משחק לצורך כיף והנאה.
איך לעשות את זה? בתור אחת שמאוד מתעניינת בספורט, אין לי מושג…אני רק יודעת שהמצב חייב להשתנות וכבר מחר!

סיפור לסיום –

מעשה שהיה כך היה, בערב מאוד מעורפל בחיי הבלאגניסט הצליח לגרור אותי למשחק הגמר לאליפות בחיפה. נסענו מהצהריים עם האוטו, תכננו הכל מראש, כולל לבוש מתאים והגענו למקום המיוחל. המשחק החל…אני מנסה להראות התעניינות (אחרי הכל אני כבר פה, וגם כי הספסלים באצטדיון ממש לא נוחים, ניסיתי להירדם אבל זה לא צלח…). לאחר 90 דקות מתוחות המשחק נגמר כשהקבוצה הפסידה, לאחר המתנה של שעה וחצי (עד שיכולנו לצאת מהמגרש בבטחה מבלי להיתקל באוהדים של הקבוצה השנייה) צעדנו לאוטו מבואסים ועייפים. הבלאגניסט מתחיל בנסיעה לכיוון הבית ומסנן לעברי "זה היום הכי גרוע בחיי, מה עוד כבר יכול להשתבש…" המשפט עדיין הדהד בראשי ולפתע רעשים מוזרים מהמנוע, נורות נדלקות, מנוע מקרטע, מהר עצרנו בצד וגילינו כי האוטו שבק חיים! אנחנו נמצאים באמצע שום מקום, כבר אחרי חצות, אין לנו מושג איפה אנחנו ביחס לבית (על בעיות התמצאות במרחב שלנו ארחיב בפוסט אחר…:) ), יש איתנו 2 ילדים בני 10 (האח הקטן של הבלאגניסט ובן דודו) שבוכים כי קר להם מחוץ לאוטו, אובדי עצות לחלוטין…
לאחר כשעה וחצי (שהרגישה כמו נצח) הגיעה משלחת מההורים להשיב אותנו הביתה בבטחה…

לפני המשחק הוא חייך, הייתם צריכים לראות את הפרצוף שלו בסוף המשחק...

לפני המשחק הוא חייך, הייתם צריכים לראות את הפרצוף שלו בסוף המשחק…

לסיכום:

12 אליפויות לקבוצה

5 גביעים

2 מעריצים בבית (לבינתיים…)

1 משחק כדורגל ב-live בחיפה (=1 הפסד במשחק מאוד חשוב…הייתי קמיע המזל של הקבוצה, רק בהפוך ( J

ולגבי משחקי כדורגל של הילדים עם הבלאגניסט, אני עדיין עובדת על זה…בהצלחה לי

רוצים לשמוע את הצד של הבלאגניסט בסיפור? אתם יכולים ללחוץ כאן או פשוט לפתוח לו ספה אצלכם, גם ככה הוא לא הולך לישון בבית היום!

 

מחשבה אחת על “האהבה הראשונה שלי – הצד שלה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s